2 מעבדים

קיימים במוחנו שני מעבדים של אינפורמציה המגיעה אלינו מהחושים: מוח שמאל ומוח ימין. במה הם שונים?    
90% מהאנשים בעולם מפעילים בעיקר מחצית אחת של מוחם – החצי השמאלי.  ומתעלמים מהמחצית השנייה. 10% הנותרים, מפעילים בעיקר את המחצית הימנית של מוחם. (הימין פחות פופולארי…).                        

הצד הימני עוסק ביצירה ותובנה כך שיתאימו לחוויות חדשות. לעומת הצד השמאלי שעובד על התאמה תבניתית קבועה (שטאנץ) של הגדרה הקיימת במוח מהעבר כדי להתאים אותה לחוויה חדשה.
צד שמאל – אחראי על תיוג ארכיוני. אין לו שאלות או תהיות… הוא לא יכול לסבול מציאות חסרת שייכות קטגורית. כמו מי שלא יכול ללכת ללא קביים. כך צד שמאל לא יכול לפענח מציאות ללא תבנית לוגית הקיימת במוח מראש. הבעיה היא שהרוב (בעלי דומיננטיות שמאלית) מטביעים את חותמם ומשפיעים על כולם דרך חינוך ומוסכמות חברתיות ולכן גם העשירית המיוחדת הזו נכנעת לתפיסת המציאות הפורמאליסטית של צד שמאל.                                                                                                                                        

האונה (המיספרה) השמאלית – מעניקה לבוש מוכן מראש שאינו קשור למהות הפנימית והייחודית של האובייקט החדש שפגשנו או למדנו. אלא, לצורתה של תפיסת המציאות הרציונאלית של האונה השמאלית. שרואה את התווית של האובייקט ולא את האובייקט עצמו. אנשי האונה השמאלית כפוי עליהם לתת תווית למה שהם לא מכירים או לא יודעים. רק התחושה של ידיעה נותנת להם הרגשה (כוזבת) שיש להם שליטה במצב.
צד ימין –  יוצר בכל פעם מודל חדש לגמרי שיתאים למציאות החדשה והספציפית שהוא פוגש בהווה, עכשיו.  אין למהות כלשהי יכולת לתקשר את עצמה עם תודעה של מישהו או משהו ללא לבוש ייחודי. כמו שלא ניתן לשוחח עם מישהו רחוק ללא טלפון. דוגמא: דיבור נותן למחשבות ורצונות לבוש המאפשר קשר עם מדברים אחרים.  כך גם חוויות חדשות צריכות לבוש או מתווך קומוניקטיבי כדי להגיע לתודעה שלנו.

האונה (המיספרה) הימנית – לא נותנת "לבוש מוכן מראש". היא פוגשת את האובייקט ללא לבוש, ללא ידיעה ועם הרבה מבוכה ובלבול מחפשת לבוש חדש לחומר גולמי שיהיה רלונטי לאובייקט החדש בלבד. וחוץ ממנו – אין לו שימוש. לכן הוא קשור במשהו למהות שלו ולא לתדמית חיצונית כלשהי.