כי במותם ציוו לנו את החיים

אני בן למשפחה שכולה פעמיים ממלחמות ישראל.

לא ניתן לנחם אם שאיבדה שניים מבניה.

עוד שנה חלפה מיום הזיכרון שעבר,

והזיכרונות והתהיות נותרו שהינם.

ואז מגיעה הצפירה, המחשבות ההזדהות הכעס והאבל.

עם שלם עומד בדממה ומתייחד. הארץ מרכינה ראש בכאב של שכול,

מצטנפת וזוכרת.

מה היה קורה, אילו היינו הופכים יום זה לחשבון נפש?

אילו עצרנו לבדוק,איפה נמצאים חיינו ואיזו ישראל יצרנו

בזכותו של אותו צווי שהותירו לנו.

השבוע שבין יום השואה  ליום הזיכרון מלא הוד נורא.

הקרב שלנו הוא על הבעד ולא על הנגד.

בעד הכוח המחבר בינינו מעל למפריד.

בעד כוח הנתינה.

בעד הגדלתו מנקודה שבלב הנמצאת בכול אחד ואחד,

ללב אחד גדול ומשותף של האומה היהודית הכמהה להיות אחת.

איך עושים זאת?

לומדים להתחבר מעל השוני וחילוקי הדעות.

עם מי? עם כולם.

"ואהבת לרעך כמוך" אינו סלוגן, הוא החוק העיקרי של הטבע.

את הקשר הזה אנחנו צריכים לחדש היום במשפחת ישראל. זו התקווה היחידה שניתן להפיח רוח חיים בלב האומה ובליבן של האמהות השכולות.רק כך ניתן  לממש את הצוואה שהותירו יקיריהם, חיים של משפחה אחת גדולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *